גזר דין בתיק חע"מ 5406-06

1.      הנאשמים, חברת אחוזת הברון בע"מ ומר שמעון חזן, מנהלי גן האירועים "אחוזת הברון" (להלן: "גן האירועים"), הורשעו על-פי הודאתם בניהול עסק טעון רישיון, ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4, 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק").

כתב-האישום הוגש עוד בחודש יוני 2006 ומסיבות שונות ניתנה התשובה לכתב-האישום (קרי ההודאה), ובעקבותיה ההרשעה, רק ביום 13.7.10. ואולם, אין מחלוקת בין הצדדים כי גן האירועים פעיל ללא רישיון עסק עד עצם היום הזה.

2.      הצדדים הגישו את טיעוניהם לעונש בכתב בליווי אסמכתאות.

הטיעונים לעונש

3.      המאשימה, המועצה המקומית מזכרת בתיה, עתרה להחמיר עם הנאשמים, אשר גם לאחר הרשעתם בדין לא הפסיקו את ניהול העסק. המאשימה ביססה את טיעוניה על מטרתו של החוק, שהינה, בין היתר, הגנה על שלום הציבור ובריאותו, איכות הסביבה ואיכות החיים בכלל וכיו"ב.

המאשימה הדגישה כי במקרה דנן מדובר באחת העבירות החמורות ביותר על החוק. שכן, כאמור, הנאשמים ניהלו במשך ארבע שנים לפחות גן אירועים, אשר העסיק עובדים רבים ושירת מדי יום מאות אורחים וסועדים - דבר המהווה פגיעה באינטרסים שהמחוקק ביקש להגן עליהם ואשר יש בו כדי להוות סיכון יומיומי ומתמשך לציבור רב של אנשים במשך שנים ארוכות.

בנסיבות אלה, ולאור הפסיקה העקבית בנושא, טענה המאשימה כי יש להשית על הנאשמים עונשים אשר יהפכו את ההפרה הנ"ל, שבצידה תועלת כלכלית, לבלתי כדאית מבחינה כלכלית. לפיכך עתרה המאשימה להטיל על כל אחד מן הנאשמים קנס בשיעור כספי הולם, המשקף את חומרת העבירה אותה ביצעו הנאשמים ואת משך הזמן הרב בו בוצעה.

בנוסף לכך, עתרה המאשימה למתן צו סגירה והפסקת פעילות בעסק, הוראה להימנע מהעברת העסק לאחר, וכן התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה בעתיד.

4.      לטענת בא-כוח הנאשמים, אף שהנאשמים הודו בניהול עסק ללא רישיון, הרי שלא ניתן להתעלם מן העובדה כי הנאשמים עשו ועושים כל שביכולתם על מנת לקבל את הרישיון. בהקשר זה הדגיש בא-כוח הנאשמים כי הנאשמים השלימו כבר את מרבית הדרישות לקבלת הרישיון, לרבות אישורים מאת כיבוי אש, מהנדס בטיחות, קונסטרוקטור, משטרת ישראל ומשרד הבריאות (למעט ביוב).

בא-כוח הנאשמים הדגיש עוד כי העניין היחידי שעומד בין הנאשמים לבין קבלת הרישיון המיוחל הינו העדרו של היתר לשימוש חורג במקרקעין - עניין שבגינו אף הוגש כתב-אישום נוסף נגד הנאשמים בעבירות על-פי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.

עוד הדגיש בא-כוח הנאשמים כי גן האירועים אינו מהווה מטרד או הפרעה לתושבי הסביבה.

לבסוף טען בא-כוח הנאשמים כי יש להתחשב בעובדה כי הנאשמים הורשעו על-פי הודאתם ונמנעו מקיום הליך הוכחות ממושך.

בנסיבות מיוחדות אלה - ואף לאור עמדת ראש המועצה המקומית, החפץ לטענת הנאשמים בהמשך קיום גן האירועים - גרס בא-כוח הנאשמים כי יש להטיל על הנאשמים קנס מינימאלי וכן להימנע מלהורות על סגירתו של הגן, ולחלופין להסתפק בצו סגירה במועד נדחה.

5.      במאמר מוסגר יצוין כי הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה אם בית-המשפט מוסמך להורות על דחיית המועד לביצועו של צו סגירת עסק, אם כי המאשימה הותירה את העניין לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

בהקשר זה ייאמר כבר עתה כי על אף הפסיקה שהובאה על-ידי המאשימה בעניין זה, הרי שאני סבורה כי בית-המשפט מוסמך לקבוע את מועד ביצועו של צו הסגירה, ובפרט כאשר מדובר במקרה מיוחד שבו פרנסתם של אנשים רבים תלויה בעסק נשוא כתב-האישום, אף שזה נוהל ללא רישיון.

דיון והכרעה

6.      בבוא בית-המשפט לקבוע מהי הענישה ההולמת במקרים שבהם נעברו עבירות על החוק, מצווה הוא לשקול את האינטרסים העומדים ביסודו של החוק, ובעיקרם הבטחת שלומו, בטחונו ובריאותו של הציבור, וזאת אל מול הפגיעה בזכותם של הנאשמים לחופש העיסוק.

7.      סעיף 1(א) לחוק מפרט את המטרות שלשמן יש לפעול לקבלת רישיון עסק:

(א)   שר הפנים, רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן: